.
שלום חברים,
הסתיים סופ"ש מרוכז, מאומץ ומספק, שעבר עלי בחברה טובה בפסטיבל האמנות של קדימה-צורן.
הגיעו הרבה אנשים טובים, לשאוף אווירה נעימה ותרבותית ולהנות מאמנות ומאנשים שחיים אמנות.
עם רבים מן המבקרים שוחחתי; עם מי יותר ועם מי פחות, ומאד נהניתי מן המפגשים.
רוצה אני לספר לכם כאן על שיחה אחת ומפגש אחד, מתוך השיחות והמפגשים של היום.
בעצם יותר מסתם מפגש; אני רוצה לשתף אתכם בחוויה:
אחה"צ נכנסו שתי נשים – אֵם וביתה – לבית בו הצגתי את יצירתי ואת סדנאות הצילום שלי. הבת התפעלה מתמונה, ואימה אמרה "היא מדכאת מידי. יש שם המון עצב."
אני, מהיותי האמנית, הרשיתי לעצמי להאזין וגם להגיב, ושאלתי מה מדכא בתמונה. האֵם ניסתה להסביר את העצבות שהיא רואה, בגווניה האפורים של התמונה. הצבעתי על תמונה אחרת, שכולה בגווני אפור-בז'-אפוז', ושאלתי אם גם זאת עצובה ומדכאת.
"בכלל לא" היא ענתה. "יש בה תנועה וזרימה. היא מאד מוצאת חן בעיני".
"אם כך, לא הצבעים הם הבעיה" הוספתי והקשיתי, "אבל מאד מעניין אותי להבין את התגובה שלך, כי היא לא רגילה".
ואז התחלתי לספר את הרקע לתמונה ולסידרת "עץ החיים" כולה. רק הזכרתי את "יד לבנים", ומיד נדלקה האֵם ואמרה "זהו; יד לבנים. את רואה? הרגשתי שיש שם המון עצב."
והבת מייד השלימה "אני אחות שכולה."
הייתי המומה: משהו בתמונה הרעיד נימה רגישה, ונגע במדויק בַכאב של האֵם!
Wow!!
למן יצירתה, הרגשתי שסידרת "עץ החיים" היא מאד נכונה; מדברת ברגש ובאמת על מה שראיתי מן ההוויה של המשפחה השכולה המקסימה שהיכרתי במסגרת הפרויקט. אבל לא העליתי על דעתי לרגע, שייתכן שיצרתי משהו כל-כך אוניברסלי וכל-כך נוגע, שהמסר יכול היה לעבור ככה, ישיר ועמוק (אם כי סמוי), אל צופה שהכיר בגוף ראשון את החוויה הנוראה.
אני מתרגשת, נפעמת, ומלאה תודה.
ועכשיו כל טוב לכם, ותמיד…
חפשו את היופי והאור שסביבכם!
- סמדר